יום שבת, 25 בינואר 2014

ילד אבוד ילדה אבודה - פיטר שטראוב (מאת אורי קידר)





















לא פעם, ספרים, ובמידה פחותה, גם סרטים, שנושקים לעל טבעי או לעולם הפנטזיה, מנסים לומר משהו עלינו – בני האדם האמיתיים.

הספר "ילד אבוד, ילדה אבודה" הוא דוגמא מצוינת לכך. שטראוב מנסה לומר משהו על מורכבותו של הטבע האנושי. על פניו, מדובר במותחן אימה על טבעי קלאסי, כפי שרומזת הכריכה האחורית (אשר מתארת בפירוט רחב מדי את קורות הספר ולא, זו אינה שגיאת העריכה האחרונה בספר): עיר אמריקאית קטנה טיפוסית, שכולם מכירים בה את כולם ובכל זאת לכל אחד יש את הסוד שלו. אישה, ששמה ננסי אנדרהיל, מתאבדת. מארק, בנה המתבגר מגלה את גופתה ובחלוף מספר ימים נעלם. טים, דודו של הנער, (אחיו של אביו, שמתגלה כשמוק לא קטן), סופר מותחנים בעצמו, יוצא לגלות מה עלה בגורל אחיינו ומה גרם להתאבדותה של גיסתו.

הסיפור בנוי טלאים-טלאים, בקפיצות אחורה וקדימה בזמן, בגוף ראשון ושלישי, ובסיפור של אירועים דומים ממספר נקודות מבט, מה שמייצר מעין רשומון מורכב ומרשים.

מחבר הרומן המקסים הזה, פיטר שטראוב, התגלה לקורא הישראלי כשחבר לסטיבן קינג והשניים כתבו יחד את ספרי הפנטזיה "הקמע" ו"בית שחור". עם זאת, שטראוב הוא סופר בעל מעמד משל עצמו. הוא פעיל מאז שנות ה-70 בארצות הברית. ספריו זכו בפרסים שונים והוא אף ערך כרך אנציקלופדי העוסק בהווארד פיליפס לאבקראפט שהופיע בבלוג.

"ילד אבוד", אחד מספריו המאוחרים, יצא לאור בשנת 2003, שנה לאחר צאת "בית שחור" אותו כתב שטראוב בשיתוף עם סטיבן קינג. במהלך הקריאה נדמה שנוכחותו של קינג ניכרת כמעט בכל עמוד של "ילד אבוד" - אותו צורך לענג באכזריות ולהציע חמלה. אותם גיבורים גדולים מהחיים. אותו רוע שמסתתר בכל מקום, ואותו טוב שנמצא כמעט בכל אדם, גם המרושע ביותר.
התוצאה היא סיפור מקסים על משפחה קצת אבודה, על עיירה נשכחת ועל רוצח סדרתי מהעבר ומההווה. אין בספר איזשהו טוויסט מסעיר, אבל הסיום, גם אם מעט מטופש, מציע נחמה ומלא בחמלה.

ובכל זאת, אנו, שחיים בעידן הציניות והביקורת, לא יכולים בלי ללכלך קצת. אז כמו שאמרתי, הסוף נראה קצת כאילו שטראוב ביקש מילדיו לכתוב, וכאילו הם ראו קצת יותר מדי פרקים של קספר הרוח הטובה ואז, כשאבא לא השגיח, העבירו ערוץ וראו החוש השישי (ויש אפילו התייחסות ישירה לסרט האימה של ההודי חובב הטוויסטים ושונא התסריטים מ. נייט שיימלאן).

שטראוב גם בוחר לכתוב חלק מהפרקים כחלקים מיומנו של הדוד החוקר, אך למען האמת, פרט לעובדה שבראש הפרק מצוין התאריך בו נכתבו הדברים, אין ממש הבדל משמעותי בינו לבין שאר פרקי הספר. או שפשוט טים אמור היה להיות דמות שאחת מתכונותיה היא יכולת גרועה לכתיבת יומנים. התרשמתי שמעמדו של היומן של אנה פרנק אינו בסכנה.

ועוד עניין, שלשטראוב אין ממש מה לעשות בגינו – העריכה והתרגום. דוגמא אחת שנותרה לי בראש: בתחילת אחד הפרקים נכתב כי טים כתב "עבור כתב עט". נדמה לי כי הגיעה העת שמישהו ב"אודיסיאה" ירים את העט ויעבור שוב על הטקסט.

אולם בסופו של דבר, כאמור, מדובר במותחן אימה מקסים, יעיל ומרגש (או יותר נכון – מותחן על טבעי, שכן אין הרבה רגעי אימה בספר) שמצליח לומר משהו על מורכבותו של הטבע האנושי, אותו נושא חמקמק שנדמה שהדיון עליו לעולם אינו מסתיים.

צריך גם לומר מילה טובה להוצאת "אודיסאה" שעשתה בחירות אמיצות לתרגומים של ספרי מתח ופנטסיה ואיפשרה לקורא הישראלי להיחשף ליצירות שאם איני טועה, נחשבות לקאנוניות בז'אנר המושמץ בדרך כלל. ולידע כללי, בהוצאת "אודיסיאה" תורגם רומן נוסף של שטראוב, "מר X". אני מתכוון לקרוא אותו.

ציונים:
כתיבה: 9. מהודקת, שנונה במידה, עשירה ברפרנסים מקסימים. הדיאלוגים מצוינים וזורמים, כששטראוב מנווט בין דמויות המבוגרים והצעירים בצורה מעוררת הערכה.
דמויות: 9. כמעט ולא נופל לקלישאות.
תעלומה: 7.5.
קצב:8.5.

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין. יורדות נקודות על הבעייתיות בעריכה, עולות נקודות על עצם הבאתו של שטראוב לקורא הישראלי ובסופו של דבר – נשארים מאוזנים.

סופי: 8.5


מותחן על טבעי מורכב ורגיש שלא כדאי לפספס.


תגובה 1: