יום שלישי, 1 ביולי 2014

בית מספר 16 - טאנה פרנץ' (מאת אורי קידר)


























על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על אירלנד? האופציה הראשונה תכלול כנראה מרבצי דשא ירוק, כבשים רועות בצידי דרכים משובשות וכפרים קטנים מלאים בכפריים שמרגישים שהם שיכורים רק כשהם פיכחים. בהמשך כנראה תעלה גם יו 2 למחשבה. ובכן, זה נכון. כנראה שכך תיראה גלויה של אירלנד. אבל כמו שישראל היא יותר דרום תל אביב מאשר הטיילת או שדרות רוטשילד, כך גם אירלנד היא כנראה יותר זו שמשתקפת בספריה של טאנה פרנץ' ופחות זו שבקומדיה המקסימה "להעיר את נד".

שחררו קצת את האחיזה והרשו לפרנץ' לקחת אתכם למסע בחצר האחורית של אירלנד. הסיור יהיה ארוך (קצת ארוך מדי) וכואב (מאוד), וידרוש מכם הרבה סבלנות ונשיכת שפתיים. ובסופו של המסע אולי תבכו. אני הזלתי דמעה או שתיים. נשמע מבטיח, לא?

כאב. והרבה. זו התחושה שאחזה בי לאורך הימים הארוכים בהם קראתי את "בית מספר 16", הרומן הנפלא של פרנץ' משנת 2010 (תורגם ב-2012). קודם לכן תורגמו גם "בלב היער" הנפלא, "דומות" ואחריו "חוף הרפאים".

הבסיס של "בית" אינו הדבר הכי חדשני בעולם – פרנק מאקי הוא בלש סמוי. גרוש שעדיין אוהב את אישתו ובעיקר מעריץ את בתו בת התשע. כשהיה בן 17 תכנן לברוח עם רוזי, אהבתו הראשונה והגדולה, מ"פייתפול פלייס", העיירה הנחשלת בה גדלו, ללונדון בכדי להצטרף לתעשיית המוסיקה. אלא שרוזי לא הגיעה למפגש ומאז נעלמו עקבותיה. מאקי הצעיר נמלט מהעיירה, ומהמשפחה המזעזעת שלו שכוללת אבא אלים, אמא מסרסת, וכמה אחים שנדפקו ברמות כאלה או אחרות.

22 שנים לא דרכה כף רגלו במקום, והקשר היחיד עם משפחתו היה דרך אחותו, ג'קי. אלא שאז מתגלה גופה בבית מס' 16, בו קבע הזוג הצעיר להיפגש טרם הנסיעה ללונדון, ולמאקי אין ברירה אלא לחזור, מה שכמובן פותח כל פצע אפשרי בסביבה.

בכוונה קראתי לספר רומן, כי הוא כזה הרבה לפני שהוא מותחן. פרנץ' משתמשת בתעלומה כדי לדון במצבה החברתי העגום של אירלנד האחרת, החבויה, להעלות שאלות על מוסר, הורות ומשפחה ובעיקר, לשבור לנו את הלב.

כל הדמויות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, זוכות לטיפול מרשים ומכובד, שהופך אותן לעגולות לחלוטין, עם הרבה רע וטוב שנאבק בתוכן. זה יישמע אולי כמו קיטש, אבל מאקי הוא דמות כובשת. עמוס בפגמים, רחוק מלהיות מושלם, אבל כזה שתרצו לידכם בעת צרה. אם תרצו, הארי הולה האירי. בכלל, פרנץ' מזכירה בכתיבה רחבת היריעה את נסבו, אבל נדמה לי שהיא לוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות. רבים מהדיאלוגים של מאקי שנונים ומלאים בהומור, לרוב מריר וציני.

במהלך הקריאה כאב הייתה התחושה שחשתי בגוף, ומרירות עם קצת מתוק היה הטעם בפה. כמו הז'אנר הקולנועי האהוב עליי – הדרמה הקומית, או הקומדיה המרירה, כך גם הספר הזה עמוס ברגעים כאלה, שבהם הדמעה נאבקת בחיוך.

לספר יש רק בעיה אחת, שנובעת מהיותו מותחן, ואולי גם בלי קשר לכך – הקצב. 415 עמודי הספר נפרשים על פני 23 פרקים בלבד. זה נשמע אולי כמו מתמטיקה פשוטה, אבל בנוסף, כל פרק, מכיל, פחות או יותר, סצנה בודדה. ולרוב היא נמתחת קצת יותר מדי. זה פוגם בהנאה מהספר כמותחן.

וגם אלמלא היה כזה, נדמה לי שעורך קפדן יותר היה מקצץ את הספר בכמה עשרות עמודים, או לכל הפחות מאפשר לנשום קצת. יחד עם זאת, יש לציין שככל שהספר מתקרב לקתרזיס, הקצב עולה ומורגשת דחיפות בכתיבה, שמסייעת להתגבר בקלות על ה"מסטיקיות" שמאפיינת חלק מן הפרקים. כמו שכבר נכתב בבלוג לגבי אקונין לפני מספר שבועות – טאנה פרנץ' כנראה קראה הרבה דיקנס בצעירותה ולא ממש נחשפה לאתגר קרת.

התעלומה עצמה מרתקת ופרנץ' מצליחה ליצור תכנים חדשים בתוך סיפור שנדמה כי נטחן עד דק. גם הפתרון מפתיע למדי, אם כי, כמו ברוב ספריה של פרנץ' שקראתי, הוא לא כזה שיגרום לכם לדפדף לאחור ולבדוק אם לא פספסתם משהו. היא לא דניס ליהיין.

השבוע יצא לי לשוחח עם מוסיקאי ושנינו הגענו למסקנה שמה שהופך מוסיקאי בודד או להקה לגדולים באמת, היא החותמת האישית שלהם על עולם המוסיקה, ולא משנה כמה טוב יעשו את מה שכבר עשו לפניהם. בכל האמור לעולם הספרותי, נדמה לי שאפשר לומר שפרנץ' בהחלט מצאה את הסאונד שלה בתוך ים הצלילים שמרכיבים את ספרות המתח העולמית. היא לא קולדפליי, היא כנראה רדיוהד. או בעצם – U2.

ציונים

כתיבה: 9.5. נפלאה. צינית ומשעשת במידה, נמנעת ככל הניתן מקלישאות ומצליחה לרגש ולהכאיב.

דמויות: 9.5. כנראה שפרנץ' היא הדמותו-לוגית הטובה בה נתקלתי מאז סטיבן קינג.

תעלומה: 9. נוסחא מוכרת, אבל פרנץ' נותנת לה את הטוויסט המשפחתי שמוסיף.

קצב: 7.  מכירים את זה שאתם נוסעים בפקק בדרך למקום אליו אתם לא ממהרים, נהנים קצת מהמוסיקה והמזגן, אבל באיזשהו שלב כבר רוצים להגיע? ואז משתחרר הפקק ואתם לוחצים על הגז כאילו אין מחר? אז "בית מספר 16".

ממוצע: 8.75.

בונוס/עונש: בונוס של 2.5 נק' – גם כי לספר מגיע תשע ובעיקר כי הוא מעמת אותנו עם החומרים הכי אפלים שיש ביקום, ועדיין מצליח להותיר אותנו עם חיוכון.

סה"כ 9.

הבשורה הכי טובה שיצאה מאירלנד מאז פירוק בויזון.

תגובה 1:

  1. תודה.. צריכה לקרוא אותו
    נמצא לי הרבה זמן על המדף... :)

    השבמחק