יום שני, 4 באוגוסט 2014

המוח - יצחק דרורי





















בפתיחה לספריו של בוריס אקונין יש הקדשה למאה התשע עשרה, בה בוצעו הפשעים בחן - הקדמה המעניקה נופך רומנטי לעולם האפלולי ולפושעים הנועזים.
כשההקדמה הזו בראשי - בשל "אהוב המוות", שסוקר כאן לאחרונה - התיישבתי לקרוא את "המוח", של יצחק דרורי, פורץ הכספות המפורסם, ואילן בכר, העיתונאי.

הספר מספק הצצה לעולם הפשע הישראלי, ומגלה - ואני סבור שאם נבחן את פשעי המאה התשע עשרה, האמיתיים, נגיע למסקנה דומה - שהפשע הוא תמיד עסק אלים וקשה. כן נגלה, שסיפור הפשע הנמסר בגוף ראשון, בידי הפושע, עטוף בדרך כלל בתבנית מוסרית פתלתלה, הנכפית על העולם הנורמטיבי, בכדי להצדיק מעשים אסורים. קצת כמו פעוט שאינו מסתדר עם פאזל, וכופה על חלק שאינו מתאים את מקומו.

הפתיחה של הספר שואבת פנימה במהירות. בלשון חסמב"ה-אית/אסתר שטרייט-וורצל-ית מגולל העיתונאי אילן בכר את סיפורו של יצחק דרורי, ילד אמצעי למשפחה מרובת ילדים שהתייתם מאמו בגיל צעיר, ונשלח על ידי אביו למוסד סגור. גם אחיו סולק מן הבית על ידי אביו שהתחתן בשנית. ליצחק חלום אחד, לקנות את בית אביו ולחזור לגור בו עם אחיו המגורשים. יצחק בורח מהמוסד וגר ברחוב. מעשי הגניבה הראשונים שלו מבוצעים מתוך רעב, בגיל צעיר מאוד.
בהמשך, הוא מתחיל לבסס את מעמדו בשכונה דרך אלימות ופריצות לבתים. הוא מגבש סביבו חבורה של ילדי שכונה נאמנים. הוא עסוק מאוד בהערצת אחרים אליו, ובהיותו רודף צדק למען אחיו ומשפחתו.
לעתים נראה שהוא מתבלבל בהסקת המסקנות. למשל, אחרי שהוא מפוצץ מישהו ממכות מול חבורת ירקנים מקומית בשוק, אחד הירקנים מתחיל לתת צ'ופרים מיד כשהוא מבחין בו עובר בשוק. דרורי מסיק שהירקן "התחיל לאהוב אותי ממש", ולא תוהה אם הוא לא מפחד ממנו אחרי שראה אותו מפליא מכותיו באחר.

הקריירה של דרורי מתפתחת. הוא הופך לפורץ מקצועי. משתדל לעשות את מעשיו ללא אלימות ופגיעה בחפים מפשע, והופך למעין לוחם בממסד בעיני עצמו. הוא נכלא למשך שנים. משתחרר, פורץ ושוב נכלא. מסייע למדינה במלחמת יום כיפור, באקט שמקשה עוד יותר על קבלת החלטה ביחס לאופיו. ובהמשך, חיי הכלא הופכים בהדרגה לנושא מרכזי (ואף מילה על שם משפחתו והעובדה שבילה יותר זמן מחייו בכלא מחופשי),. זאת, עד לחלקו האחרון הספר בו מבוצעת פעולה נועזת שאת תוצאותיה לא נסגיר. הספר נחתם במעין דין וחשבון פשוט ונוגע ללב על חיים של פשיעה. היות שיש עוד שני המשכים, סביר שדרורי התקשה ליישם את מסקנותיו.

הכתיבה מאוד יעילה, אבל גם שטחית. במשפטים קצרים, בכר ודרורי גומעים תקופת חיים ארוכה ומשמעותית.

למרות שהכתיבה אינה מעמיקה, ההיכרות הקרובה עם אדם שהורשע בפשעים, חושפת מספר נקודות מבלבלות.

במהלך הקריאה בולטת עד מאוד הדרך בה דרורי מסתכל על העולם ומצדיק חלק ממעשיו, ונקודת מבטו יוצרת תבנית מוזרה של סתירות בין הכאה על חטא, להטלת האשמה על החברה. אני מצאתי את עצמי מזדהה עמו וחש דחייה בו זמנית.

גם עיסוקו של דרורי בהערצת הסביבה אליו, ויחסו לאחרים, אשר מתהפך במהירות - מאוהב לאויב, ובחזרה - עוברים בצורה מרתקת. דרורי מצטייר כאדם שלא ניתן לחזות את תגובותיו או את האופן שבו הוא מפרש מעשים ואמירות. זאת למרות שהוא מרבה לציין עד כמה חבריו לחבורה סומכים על "יכולות השיפוט" שלו.

עוד נקודה ששווה אזכור היא ההתייחסות שלו לכספות אותן הוא כל כך רוצה לפרוץ. דרורי מתייחס אליהן כמו היו נשים אותן הוא חייב לכבוש, עד שהוא מבלה ימים ולילות בחדר עם כספת מורכבת, במקום לשהות עם משפחתו. באחת הנקודות בסיפור, מתוך עצב, הוא מספר כיצד הוא מתנחם בחיבוק הכספת. מוזר ומעניין.

הקצב משתנה, אבל באופן מותאם לאירועי חייו של דרורי ששוקע עמוק יותר ויותר בקריירה העבריינית, עד שנוצרת מחזוריות מייאשת של פשיעה וכליאה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
קצב: 8 משתנה בהתאם לעלילה, לעתים קצת מתיש

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על חלוציות בתחום.

סופי: 8.5

סיפורו של דרורי, גם אם כתוב באופן מעט שטחי, סוחף, מרגש, מצמרר ומתעתע, ומספק הצצה חשופה ומעוררת מחשבה לנפשו של פושע. כדאי לקרוא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה