יום רביעי, 24 ביוני 2015

יריד השעשועים - סטיבן קינג






















יצא לי מתישהו לראות קטע מצויר - זה בטח היה ב"איש משפחה", שבה הבדיחות אינן קשורות לעלילה כפי שאמר קרטמן - בו העורך של סטיבן קינג מתקשר לביתו של הספור ושואל אותו על נושא הספר החדש שלו. קינג סוקר את החדר ומבטו נעצר רנדומלית. "מנורת לילה קטלנית" הוא אומר לבסוף. או משהו כזה. "אתה כבר לא מתאמץ בכלל, נכון?" משיב העורך.

לדעתי קינג דווקא עושה בדיוק את ההיפך בשנים האחרונות. המפלצות א-לה ה.פ. לאבקראפט, הוחלפו בסיפורים מז'אנר המדע הבדיוני: ב-22.11.63 הוא התעסק עם מסע בזמן ושינוי ההיסטוריה, כשהמורה ששלח אל השנה הזו ניסה למנוע את רצח קנדי, וב"תחת הכיפה השקופה" ערך ניסוי חברתי  בן אלף עמודים, על התנהגותם של אנשים בתנאי בידוד קיצוניים, כשעיירה קטנה נותקה לפתע מן העולם החיצון בדרך על-טבעית. דווקא הניסיון לכתוב בסגנון קינגי "קלאסי" יותר, תוך שהוא מייצר חבורה של היפים רצחניים, ב"דוקטור סליפ", המשך מאוחר של ה"ניצוץ", לא צלח בעיני.

כשראיתי את הכריכה של "יריד השעשועים" ואת אורכו הקצרצר - 229 עמודים - פתק על גבי דלת המקרר במונחי קינג - חשבתי לעצמי שהוא חזר למקורות.
על גבי הכריכה הקדמית נראית נערה מבוהלת במיטב המסורת של סרטי האימים הישנים, ובשילוב עם השם שמזכיר שמות אימתונים זולים, כבר דמיינתי איך אפגוש סוף סוף את מנורת הלילה הרצחנית, מלווה במצעד של חשודי הזוועה המוכרים. הרי מה כבר יכול לצאת מיריד שעשועים המשתתף בסרט אימה? ויש לציין שהייתי זקוק להם, שכן את הספר קראתי באמצע קריאת ספר אחר (2666, עצרתי באמצע החלק על הרציחות, ביקורת, למרות שזה לא ספר מתח - אבל גם לא ספר שמתכופף בפני אף ז'אנר - בהמשך), כשאני חורג ממנהגי לסיים ספר לפני שאני מתחיל חדש.

אבל עושה רושם שלקינג יש בשנים האחרונות אג'נדה אחרת, וכמי שקורא אותו כבר מעל לעשרים שנה, עם הפסקות לכאן ולכאן. ועבר מולו את עמדות ההתייחסות שמאפיינות לעתים התייחסות להורים - הערצה עיוורת אחרי "זה" ו"העמדה" בתחילת הדרך, בגילאי העשרה המוקדמים. התפכחות עד כדי התנערות מרדנית עם "המשליטים" ו"המשחקים של ג'רלד" במהלך השירות הצבאי, וחזרה לקריאה פחות או יותר סדירה,  בשלהי שנות העשרים, מתוך תחושה שבכל זאת יש משהו בכותב המוכר הזה, למרות הקיטש והפשטות, ובזכות הדמיון והדמויות וההבטחה למפלט זמני אך יעיל מן המציאות - אני יכול לומר שאני אוהב את מה שקורה לו בשנים האחרונות.
הוא לא יכתוב מדע בדיוני כמו רוברט צ'ארלס ווילסון האהוב עלי ("סחרור", מומלץ בחום), ולא יכתוב רומנים עדינים כמו ג'ון אירווינג, אבל לעזאזל, הבן אדם בן 67, ועדיין מתפתח לכיוונים חדשים. לא הרבה אנשים וכותבים יכולים להיות במקום הזה.

אז אחרי הקדמה ארוכה, שכנראה מחייבת התנצלות, היות שברובה היא בכלל מן חשבון נפש לא מתוכנן של יחסיי עם המלך,  ולא ביקורת או סקירה, אומר כמה מילים על הסיפור.

"יריד" אינו ספר אימה. מינון הזוועות בו מינימלי, והוא מתגמד לעומת העיסוק בחולי אמיתי וכואב. הבסיס פשוט: דווין ג'ונס הוא סטודנט שנה א' בקולג'. יש לו חברה והוא מאוד רוצה להתקדם עימה במורד ה"בסיסים", כמו שאומרים, אבל היא נפרדת ממנו קצת לפני חופשת הקיץ, כשיותר מחצי תאוותו בידו. דווין מוצא עבודה בפארק שעשועים, "ג'וילנד", שם הוא פוגש שני סטודנטים שהופכים לחבריו, מנטור מסתורי המלמד אותו את רזי המקום, בעלים מקשיש וחשוב מכל - אמא ובן שעימם שהוא יוצר קשר מיוחד של אהבה וכאב. אהה, ועל הפארק שורה תעלומה - נערה נרצחה בו לפני שנים, ומספרים שרוחה עוד פוקדת את המקום באחד המתקנים. הסיפור מתקדם בשני נתיבים שמדי פעם מצטלבים: יחסיו של דווין עם הסובבים אותו וחקירת התעלומה.

למרות שהוא אנורקטי במונחי קינג, "יריד" מצליח להיות בעל משקל משמעותי. קינג מתאר את התבגרותו של דווין במהלך החודשים הספורים שמקיף הרומן, באמצעות קולו של דווין הבוגר. והוא עושה זאת באופן חומל ואוהב, בו מתוארות גם מערכות היחסים הנוצרות בסיפור, עם צמד הסטודנטים שהפכים לחברים קרובים, עם בעלת הבית שדווין שוכר אצלה חדר למשך העבודה, עם הדמויות השונות ב"ג'וילנד" ובעיקר, עם אנני ומייק, האם והילד המרותק לכיסא גלגלים, המתגוררים בבית מפואר כשמאחוריהם נשרך שובל של היסטוריה מוזרה וכואבת. איפשהו יש שם גם דמות בשם היילי סטאנספילד, ששמה זהה לשם השחקנית שהופיעה בעיבוד החדש והמוצלח של האחים כהן ל"אומץ אמיתי" בו כיכב בעבר ג'ון וויין שלאחרונה נחשף שמעבר להיותו כוכב אמריקאי לאומי היו לו גם הרגלים ודעות מוזרות. אבל זו בטח מקריות.

הדמויות מקסימות ונוגעות ללב, כמו תמיד אצל קינג. הקצב נינוח-מהיר, והכתיבה נעימה וחלקה. כוחו של קינג ניכר במיוחד בתיאור סצנות ארוכות שבהן פעולה ורגשות מתערבבים - עיין ערך סצנת העפיפון או הבילוי המשותף בפארק - מעין וואן-שוטים ספרותיים, שהם אולי צפויים או מוכרים, אך בהחלט גם מרהיבים ל"עין הקוראת". התעלומה היא מעין תוסף חביב ופתרונה מצליח להפתיע במידה.

ציונים:

דמויות: 8.5
כתיבה: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: שמינית נקודה על חזרה יפה לפורמה אחרי "ד"ר סליפ" המאכזב משהו. בעצם, כשאני חושב על זה איני יודע מה היה סדר הכתיבה במקור, ועדיין.

סופי: 8.5

בכסות של ספר אימה הנסמך על יסודות טראשיים משהו, כתב קינג רומן התבגרות עדין ודחוס, שתעלומה מעניינת בצדו. כדאי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה