ריב בין הורים. כמעט כל ילד מכיר את המצב הזה ברמות עוצמה משתנות. במצבים הפשוטים זה מסתכם בכמה אמירות ושינוי של הטון, ולאחר מכן השקט והשלווה המוכרים. במקרים קיצוניים המחלוקת רועמת יותר, קשה לעיכול, ולעיתים אף יכול הילד למצוא את עצמו במרכזה של התמודדות, כשהוא נמשך על ידי כל אחד מן ההורים להאמין כי השני הוא המרושע וזרע כל הרע.
זו,
למעשה, נקודת המוצא של "החווה".
דניאל,
הילד, בן 30 (כמעט), הוא הומוסקסואל המסתיר זהותו המינית מהוריו. אבל גילו המתקדם
אינו מונע ממנו לחוות יום אחד את הגרסא הקשה של הריב ההורי.
בתחילת
הספר, אביו מתקשר לדווח לו כי אמו, טילדה, איבדה את שפיותה וכי היא שוגה
בהזיות פארנואידיות בהן שולב גם אביו. דקות ספורות לאחר מכן, אמו מתקשרת לספר לו
כי אביו הוא חלק מקנוניה מזעזעת ופרוורטית. דניאל, המתגורר עם בן זוגו בלונדון,
יצטרך להכריע כיצד לנהוג.
נקודת
מוצא זו מרמזת לכך שטום רוב סמית עשה שינוי בחומרים שאיתם הוא נוהג
להתעסק. בטרילוגיה הקודמת שלו -שנפתחה ב"ילד 44" המצוין - עסק
ביחסים שבין האדם למדינה. אז מיקם את לב דמידוב, הסוכן החשאי מול הממסד והמדינה.
כעת עבר לדון במיקרו - בכוחות האפלים וההרסניים פועלים בתוך התא המשפחתי.
בהמשך
נדמה שרוב סמית משנה שוב את המיקוד. בעזרת טריק בידוד שמזכיר קצת את
הזירות הסגורות של אגתה כריסטי - מיקום הוריו של דניאל במרחק ממנו, במקום
מבודד בעיירה חקלאית שכוחת אל בשבדיה - הוא מעביר את העלילה מנקודת
המוצא המעניינת של ריב בין הורים, למאבק בין המינים הניטש בין אמו לדמויות
המרכזיות בעיירה המפגרת מבחינה תרבותית ודמותו של האב נעלמת ברקע כמשתתף זוטר.
אפשר לומר שרוב סמית עובר לכתוב באופן סקנדינבי כשהוא מעתיק את העלילה במהירות
לשבדיה ומתמקד במאבק הג'נדריאלי וניצול נשים - נושא אהוב על מיודענו סטיג
לארסון המנוח.
אבל
בעוד שלארסון עסק בנושאים האלה בגדול, מבחינת קנה המידה ומבחינת גיבוריו, רוב סמית
מייצר דרמת מתח קטנה בהתרחשויות ובמידות, שמכירה יותר את סרטיו של היצ'קוק. בהמשך
הספר הוא מנווט בהצלחה לא מבוטלת במבוך הפסיכולוגי שיצר ונדמה שחוזר במובן מסוים
לנקודת הפתיחה העוסקת ביחסי הורים וילדים.
אז
איך הספר?
ראשית,
מגיעה לרוב סמית הערכה על יכולתו להמציא את עצמו מחדש. "החווה" אינו
דומה בכלל ל"ילד 44", הדמויות עדינות, רגישות ופגועות, העלילה מתרחשת
פחות או יותר בזירה אחת, וחושב מכל, מינון האקשן עובר מהחוץ לפנים. החשדות
המתעוררים בלב אמו של דניאל והזוועה שקורמת עור וגידים מול עיניה מחליפים את
הפיצוצים והמרדפים של הטרילוגייה הקודמת, ואילו הגבר הקשוח מוחלף באישה סופר-רגישה
עם אינטואיציה שלעיתים מתדלקת נטיות פרנואידיות שלא מבטלות את האפשרות של רדיפה ממשית.
בקיצור, רוב סמית עשה 180 מעלות בהצלחה לא מבוטלת.
אבל
למרות המאמץ, הספר אינו מושלם.
הקצב
בולט לטובה: בניגוד לעלילות "ילד 44" , העלילה המינימליסטית של רוב סמית
נקראת במהירות. הכתיבה התקשורתית של גרסת אמו של דניאל לאירועים קולחת וסוחפת.
מנגד, יש משהו שטחי ודל בדיונים הפסיכולוגיים של דניאל ואמו ואילו דמותו של האב,
שדניאל מתעקש לקרוא לו בשמו הפרטי לפעמים, נעלמת ואינה מפותחת. גם הדמויות
עצמן שטוחות יתר על המידה. אם לב הסוכן החשאי היה קשוח ולא עמוק, אז טילדה,
אמו של דניאל, היא אישה רגשית אבל לא מספיק מעניינת או מורכבת, למעט חדות המבט שלה
והיכולת ליצור תמונה קוהרנטית משברירי רמזים, שהבסיס לה מתגלה בחלקו האחרון של
הספר. או בקיצור, קשה היה להתקשר לדמויות או להתעניין בהן.
התעלומה
מקורית ומעניינת. רוב סמית מייצר שרשרת אירועים שממנה ניתן להבין את המציאות
בדרכים שונות ואף מצליח בסופו של דבר לסגור רבים מן הקצוות. עם זאת, יש
גם משהו מלוטש מדי באופן שבו הכל מתחבר, וכמו הדמויות, גם ההתרחשות לא מצליחה
לשכנע לגמרי. ועדיין, למרות כל הטרוניות, בשורה התחתונה, עלי להודות שסיימתי את
הספר בשלוש שעות ונהניתי לקוראו.
ציונים:
קצב:
9.5
תעלומה:
8.5
דמויות:
6.5
כתיבה:
7
ממוצע:
7.875
בונוס/עונש:
מינוס 3.75 נקודות על הפערים המתסכלים ועל התחושה שהתפספס פה ספר מתח שיכול היה
להיות מצוין.
סופי:
7.5
רעיון
מקורי שמתודלק היטב בעזרת הקצב הרצחני והמתח שבין מציאות לבדיון, אבל פערי
איכות משמעותיים בין הקריטריונים השונים מונעים ממנו להפוך להצלחה של
ממש, וחבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה