יום שבת, 17 במאי 2014

האמת על פרשת הארי קברט - ז'ואל דיקר (מאת אורי קידר)






















אודה ולא אבוש - הדרך לכתיבת הביקורת אותה אתם קוראים הייתה אחד הארוכות שעברתי, מאז התחלתי להתארח בבלוג. כמה וכמה פעמים שיניתי את דעתי, העליתי והורדתי ציונים ובסופו של דבר, אם אתם קוראים שורות אלה, כנראה שהצלחתי לגבש איזושהי החלטה.
כדי לעשות זאת, החלטתי לחלק את הביקורת לשתיים. החלק הראשון והעיקרי יתייחס לספר כאל מותחן לכל דבר ועניין. בעצם, זו המטרה שלשמה אנו מתכנסים כאן בין הסיבים האלקטרוניים ומורידים 0-ים ו-1-ים יקרים – לקרוא המלצות על ספרי מתח. החלק השני של הביקורת ידון במה שהספר של דיקר מתיימר להיות, ולא תמיד מצליח.

אז מה יש לנו כאן? המבנה הבסיסי מוכר וידוע (תכל'ס, נדמה לי שבלתי אפשרי לברוא שלדי סיפור שלא נטחנו עד דק. השאלה מה עושים עם השלד הזה, וכמה בשר שמים עליו) – רצח מן העבר, גיבור שנראה כל-יכול ולפתע מתרסק, וחבר שמנסה להוכיח חפותו. במקרה של 'הארי קברט', לא ממש ברור מי הוא הגיבור.

הארי קברט הוא אחד מגדולי הסופרים בארה"ב, שהוציא רומן מופתי שלושים שנה טרם התרחשות העלילה. מרקוס גולדמן הוא תלמידו וחברו הטוב, שקצת הזניח את קברט מאז הוציא את הרומן הראשון שלו, שהיה – בוודאי תנחשו - הצלחה מסחררת (אחרת בוודאי היה ממשיך לבקש את עצותיו וללמוד ממנו, סליחה על הציניות).

גולדמן הוא יהודי, בשלהי שנות ה-20 לחייו. לא נשוי. אמו היא סטריאוטיפ בוטה, אך גם משעשע למדי, של אמא יהודיה, סטייל אימא של בנצי מ'אסקימו לימון'. היא משוכנעת, למשל,  שבנה הומוסקסואל בכל פעם שהיא שומעת גבר מדבר עם בנה. והיא לא הדמות האחרונה שנשמעת כמו קלישאה. אז לגולדמן שלנו יש מחסום כתיבה בלתי עביר, ובדיוק כשהמו"ל שלו - עוד קלישאה, הפעם של אדם צמא הון שאיכות הספרות ממנו והלאה - עומד להנחית עליו תביעה מטרידה על הפרת חוזה, מואשם קברט ברציחתה של נולה קלארגן בת ה-15 אי אז בשנת 1976. נולה נעלמה לפני למעלה מ-30 שנה וממש במקרה, בשנת 2008, נמצאת גופתה בחצר אחוזתו של קברט. מהר מאוד מתברר כי בין נולה וקברט, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, נקשר רומן סודי. בהמשך מתברר שסודי הוא לא ממש היה, ושלנולה היו עוד מחזרים בעיירה. גולדמן מחליט לכתוב ספר על הפרשה ולהוכיח כך את חפותו של קברט, מעשה שיוצר ספר בתוך ספר.

הערה קנקנית: על כריכת הספר בחרו עורכי המהדורה המקורית בשפה הצרפתית להציב רישום מציורו של אדוארד הופר, ''פורטרט של אורלינס'. כשהוצאת "מודן" בשיתוף "כנרת" החליטו להוציא לאור את הספר, הם בחרו שלא לשנות את העטיפה ועשו זאת בצדק גמור. הופר נחשב לאחד מחשובי הציירים האמריקאיים. ציוריו מבטאים לרוב בדידות, וברבים מהם הוא בוחר לתפוס רגע אמריקאי מובהק, דיינר למשל, ובו ארבעה סועדים. אני לא מבקר אומנות ואין לי הסבר מדויק לגבי הדרך בה הוא מבטא עצמו, אבל בשורה התחתונה, הציור שעל כריכת הספר מצליח לשדר את אותה קדרות ובעיקר את אותם זרמים תת קרקעיים שזורמים מתחת לאדמתה של אורורה, העיירה הניו המפשיירית הקטנה בה מתרחשת עלילת הספר.על פניו, העיירה המתוארת בצילום (ובספר עצמו) נראית מושלמת ואידיאלית. אבל כמו תמיד, האמת צפה בעומק, מתחת לפני השטח. באורורה של ז'ואל דיקר, מחברו השוויצרי של הרומן, לכולם יש סודות.

כמותחן הספר עובד ללא דופי. הוא אמנם עב כרס במיוחד (600 עמ'), אבל שומר על עניין כמעט לכל אורכו. הוא בנוי מקפיצות אחורה וקדימה בזמן, ולפעמים נדמה כי דיקר כתב עם הספר גם את התסריט לסרט שוודאי יבוים על פיו. דיקר מקפיד לייצר טוויסטים כמעט בכל פרק ומייצר פתרון סביר למדי, שלא הצלחתי לנחש, גם במרחק עמודים ספורים מהסוף.
יכולתי לעצור כאן ולספר על מותחן שאמנם לא חף מבעיות, אבל עובד בצורה כמעט מושלמת. אבל דיקר רצה להפוך את הספר שלו לאירוע. זה לא רק הנפח הגדול של הספר, בטח ביחס למותחן ממוצע, מה גם שכפי שציינתי, הוא בהחלט מצדיק את עצמו. מעבר לסיפור הפרשה, דיקר רצה לומר כמה דברים ברומו של עולם, רובם, אני מאמין, מתייחסים אל עולם הספרות והכתיבה. כל פרק נפתח בעצה שנותן קברט לגולדמן, על כתיבה וספרות. עוד חי בספר העיסוק בעתידה הלוט בערפל של הספרות בעולם שמוצף באינטרנט וערוצי טלוויזיה. גולדמן מצוי בקונפליקט בלתי פוסק בין הביזנס והאיכות. המו"ל לוחץ עליו לסיים את הספר בהקדם, להוסיף פרטים עסיסיים, גם אם אינם נאמנים למציאות והופך את הסופר לכוכב תוכניות אירוח. גם התקשורת שממהרת להכתיר מלכים ומיד אח"כ לתלות אותם בכיכר העיר (הפריים טיים), לא יוצאת נקייה.
הבעיה היא שכמו הדמויות שמתפקדות באופן קלישאתי בואכה רובוטי, גם המסרים מועברים בחן ועידון של הומלס. משמע, הם מוטחים בפנינו כמו עוגה עתירת קצפת וסוכר.
נדמה לי שאם דיקר היה משקיע קצת יותר מחשבה ואנרגיה בפיתוח והעמקה של הדמויות, ופחות בהבלטת הרעיונות הפילוסופיים (המעניינים לכשעצמם), הספר היה יוצא נשכר. הנה עצה ממני, במלוא הצניעות - לרוב, מסר שמועבר בסאבטקסט יוצר רושם חזק יותר מזה שמוטח בפרצוף.
כך שמבחינה ספרותית, הבעיה העיקרית של הספר בעיני היא הפלקטיות. אין כמעט אף דמות בספר שלא נראית ומדברת כמו קלישאה, וזה כולל את גולדמן הצעיר והנמהר, קברט המבוגר והמנוסה, שאש האהבה מייסרת את ליבו גם בגילו המקשיש וכמעט כל תושבי אורורה. עוד הסתייגות - נדמה לי שיש בעולם מניעים נוספים על אשמה ואהבה, שהם הגלגלים היחידים המניעים את הספר, אחרי שמקלפים את כל השכבות.

בסיכומו של עניין, למרות הנסיונות לעשותו משהו אחר – מדובר במותחן יעיל וטוב, אפילו מצוין, שרצה להיות יותר מזה (עוד הוכחה לכך – הבחירה להוציאו בסדרה לספרות יפה של מודן, סדרה מוצלחת, בה יצאה יצירת המופת של פיליפ קלודל, "הדוח של ברודק", הספר הטוב ביותר שנכתב בעשור האחרון לטעמי, ועוד שלל ספרי איכות, ש"פרשת קברט" בהחלט מתיימר להימנות עליהם), אבל לרוב פשוט מתאמץ יותר מדי.

ציונים:

כתיבה: 8.5.
תעלומה: 8.5 לא מקורית במיוחד, אבל פתלתלה ומפתיעה למדי.
קצב: 10 כי קשה מאוד לשמור על קצב גבוה לאורך כל כך הרבה עמודים.
דמויות: 6.5 קלישאות מהלכות. הציון עולה במקצת בזכות דמותו המקסימה של רוברט קווין. קראו והבינו.

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על הכריכה המצליחה לשרת את הספר בצורה כמעט מושלמת.

סופי: 8.5

ספר שמנסה להתחיל חזק ואז להגביר כל הזמן, ומוצא עצמו מחזיק את הצד ומתנשף בצידי הדרך.


תגובה 1:

  1. אני אוחזת בעמוד 200 בערך וחשבתי לנטוש בגלל כל הנקודות שהעלית. דמויות סטראוטיפיות, קלישאות מהלכות, טקסטים שנדמים לפעמים לא בשלים, ואולי לא בוגרים מספיק, מביכים במקצת. ההקצנה של הדמויות לא תואמת את רמת הכתיבה והדיסוננס הזה גרם לי התלבטות קשה: לקרוא או לנטוש. ברור, שלסופר יש כשרון, אבל שביעות הרצון העצמית שלו מבצבצת מכל שורה. אני חובבת רצינית של ספרי מתח, ולכן אני סולחת לעיתים על איכות נמוכה. אבל הספר הזה מתיימר להיות רומן מתח בשל, וככזה הוא מחמיץ את העיקר. הייתי מוסיפה שהאהבה לנולה לא מנומקת בכלל. גבר בשל, מורה לספרות, סופר מוכשר (גם אם עדיין לא הצליח) ונערה בת 15, לא אינטליגנטית במיוחד, והדיאלוגים: אתה מוכשר, את יפה... נו, באמת. ובכל זאת אמשיך, אלא אם כן דיקר יעלה לי את הסעיף.

    השבמחק